עמרי גפן
08/04/2026
כדי להבין את הפסקת האש הנוכחית, את המלחמה שקדמה לה, ואת המשא ומתן שמתעצב סביבה – צריך להבין קודם פער תרבותי עמוק. זהו הפער שבין סגירת עסקת נדל"ן במנהטן לבין הבזאר הפרסי.
בצד האמריקאי, וגם במידה רבה בצד הישראלי, משא ומתן נתפס כתהליך מובנה: יש בעיה, יש פתרון, יש לוח זמנים, ובסוף אמורה להיות סגירה. בצד האיראני, מו"מ נתפס הרבה יותר כמרחב מתמשך של בדיקת גבולות, משיכת זמן, שיפור עמדות וצבירת יתרון. זה לא רק הבדל בסגנון. זו התנגשות בין שתי תרבויות אסטרטגיות.
הפער הזה לא נשאר בחדרי הדיונים שקדמו למלחמה. הוא עבר לשדה הקרב. צד אחד נערך מלכתחילה להכרעה מהירה וברורה. הצד השני נערך להישרדות, לספיגה, לחוסן ולמשחק ארוך ומתוחכם. במערב, זמן הוא לחץ. מבחינת טהרן, זמן הוא נשק. מה שנראה לנו כעיכוב, כהתחמקות או אפילו כפסע מתבוסה, עשוי להיתפס שם כניהול נכון של מאזן הכוחות.
הפער הזה ניכר כמעט בכל רובד. האמריקאי נוטה לראות בדיבור ישיר ובניסוח מפורש בסיס לאמון. בתרבות האיראנית מתקיים מרחב הרבה יותר גדול של משחק. ההצעה הראשונה אינה בהכרח עמדה ממשית, ותַּעָארוּף – קוד הנימוס הפרסי-איראני – מאפשר "כן" שאינו התחייבות ו"לא" שאינו סירוב סופי. לכך מצטרף פער עמוק יותר בין אמת, עמימות והסתרה: מה שבעיני שליח מוושינגטון נראה כהטעיה, עשוי להיתפס בעיני שליח מטהרן כעמימות לגיטימית, ולעתים – תחת תחושת איום קיומי – גם כהסתרה שמקבלת לגיטימציה במסורת השיעית.
מכאן נולדת אחת הטעויות היקרות ביותר, הן במו"מ והן במלחמה: ההנחה שהצד השני יפעל "בהיגיון". אבל השאלה האמיתית היא: ההיגיון של מי? לאמריקאים נראה הגיוני שאיראן תעדיף הסכם על פני הסלמה, ושעדיף לה לוותר על אורניום מועשר מאשר להסתכן בתבוסה צבאית ובמיטוט המשטר. מבחינת המשטר האיראני, ההיגיון כמעט הפוך: ויתור תחת לחץ נתפס כפגיעה בכבוד, בריבונות, במרחב התמרון העתידי, וגם בזהות ובשליחות של המהפכה האסלאמית עצמה.
אותו כשל קיים גם במלחמה. במערב הניחו שלאיראן אין אינטרס אמיתי לסגור את מצרי הורמוז, משום שהדבר יפגע גם בה כלכלית. אבל בהיגיון האיראני, אם ניתן לשבש לא רק את היריב הישיר אלא את המערכת כולה – שווקים, אנרגיה, מסחר ודעת קהל – זהו מנוף אסטרטגי רב עוצמה. בהיגיון האמריקאי, אין טעם אמיתי להתנגד לצבא החזק בעולם, משום שבסוף החלש יובס. בהיגיון האיראני, שמבוסס על היכרות אינטימית עם יתרונות הגיאוגרפיה שלהם, על זיכרון מלחמת איראן-עיראק, ועל הניסיון האמריקאי בווייטנאם ובאפגניסטן, אין סיבה לחשוש – גם אם אלפי נחתים יישלחו לעברם.