מאז סוף המאה ה-19 נחשפנו להגדרות רבות מאוד ושונות של יצירתיות בכתבי גילפורד (Guilford) וטורנס (Torrance) מסלו, דה בונו, דרוקר, סטרנברג ורבים נוספים, ודומה שבכל שנה מתווספות הגדרות חדשות. בבסיס רוב ההגדרות מצוי אלמנט הראשוניות. אבל מרתק עוד יותר לבחון את התנאים או המאפיינים של ביטויי היצירתיות או של האדם היצירתי.
כפסנתרנית ומאמנת חדשנות, אני נוטה להגדיר יצירתיות כיכולת שלנו להיות קרובים באופן מובהק אל היצרים והצרכים שלנו. צריך לזכור כי המילה יצירתיות אינה יושבת לה לבדה בבדידות מזהרת. השורש שממנו נגזרה – י.צ.ר – הוא גם שורש המילים יצור, יצירה, יציר, יצריות. דהיינו המילה ה"נחשקת"הזו (יצירתיות) קשורה למאפיין הכי בסיסי של עצם היותנו יצורי אנוש. כל אדם באשר הוא אדם נולד עם יצירתיות מעצם טבעו כיצור בעל יצר. מרתק לראות כי באנגלית מקור המילה המקבילה נובע מרעיון זהה: Creativity מלשון creature ו -to create. במילים אחרות, המילה בשתי השפות כאחד טומנת בחובה הן בריאה והן עשייה. מכאן ניתן להסיק כי יצירתיות אינה תכונה מיוחסת אלא היא טבועה בנו מעצם היוולדנו, ואולי כל תפקידנו בעולם "המבוגרים" הוא לחשוף יצירתיות ולא "ללמד" יצירתיות (Educing Creativity). הפועל to Educe אגב, ממנו לקוחה המילה "חינוך"באנגלית Education ואשר מקורו בלטינית מאוחרת ex-ducere אין משמעו ללמד משהו חדש. נהפוך הוא, פירושו להוביל את הקיים עד שהוא יוצא החוצה ומתגלה ברבים. האם החמצנו את תפקידנו המהותי – לגלות את הקיים ולהוציא אותו לאור?
בדומה ל״אינטליגנציות המרובות״, מושג שנטבע על ידי הפסיכולוג ההתפתחותי הווארד גארדנר, גם ליצירתיות יש לפחות שני ביטויים: ראשונית ומשנית. אנשים בעלי "יצירתיות ראשונית" הם אלו שתמיד מעלים את הרעיון היצירתי. הם חושבים באופן אחר, פורץ דרך. הם מלאי דמיון, תעוזה, שובבות וחשיבה בעלת הפרעה חיובית. לעומתם, אנשים בעלי "יצירתיות משנית" הם אלו המסוגלים לקחת רעיון (שאינו דווקא שלהם) ולהביא אותו לידי ביצוע, הצלחה והטמעה. זה לא קל, כי לרוב הם מגששים באפלה, עם הרבה נחישות ואמונה ולא בדרך סלולה, והיצירתיות שלהם באה לידי ביטוי ביכולת שלהם להיכשל ולהמשיך הלאה מבלי להתייאש בקלות, עד ההגעה לפתרון. ארגונים רבים עושים את הטעות הקלאסית כאשר הם מחפשים באופן בלתי מודע אנשים בעלי יצירתיות ראשונית ומשנית כאחד. קשה למצוא את מי שהם בעלי שתי היכולות. הרבה יותר קל להרכיב צוותים מנצחים. החיבור בין אנשים בעלי יצירתיות ראשונית ואנשים בעלי יצירתיות משנית יכול להביא לחדשנות ארגונית, משום שאז התוכניות מוצאות לפועל, הכמיהה מתגשמת ואת התוצאות אפשר למדוד ולכמת.
שתי תכונות נוספות שמגלים יותר ויותר בקרב אנשים יצירתיים, הן היכולת לשמור על חשיבה המאפשרת טעויות ללא מורא ועל היכולת לדבוק במטרה, לעתים עד כדי אובססיה. לרוב אנחנו חושבים על המילה "אובססיה" בהקשרים שליליים, אך נכון יהיה לקרוא לתכונה הזו יכולת נחישות והתמדה. ילדים נולדים כשמחשבתם פתוחה ויצירתית ואנחנו נוטים לרסן אותם באמצעות מערכות חוקים וכללים חברתיים ופדגוגים עד שהם מאבדים את היכולת להטיל ספק. והרי הטלת ספק היא תנאי ראשוני והכרחי להתחלת שיח יצירתי. בשיעורי הראשונים באקדמיה למוזיקה, אני זוכרת היטב שלמדנו השוואת ביצועים. למה, למשל, צריך בכלל מאה ביצועים של הסימפוניה של בטהובן? האמת היא שלא צריך. אבל זה נפלא. עצם האפשרות לחוות אינטרפרטציות רבות ככל הניתן ולהימנע משיפוטיות היא מתנה גדולה לחיים ולא רק לחיים אמנותיים. החיפוש אינו אחר הביצוע הכי טוב. אין כזה. החיפוש הוא אחר הביצוע שהכי נוגע בנו ומרגש אותנו בנקודת זמן נתונה. מחר זה עשוי להיות ביצוע אחר לגמרי. בחיים שאינם מוזיקאליים, אפשר לומר שאין כאן חיפוש אחר פתרון אחד אלא אחר ריבוי פתרונות אפשריים לבעיה או סוגייה נתונה.
עד כאן תיאוריה על קצה המזלג, אבל איך כל זה נוגע לנובחיי היום יום? כיצד אפשר לקבל כלים פשוטים ומעשיים לתרגול חשיבה שאינה קונבנציונאלית? איך מתחילים? תרגיל פשוט אבל רב עוצמה שאני נוהגת לעשות בכל פתיחת סדנה (וכל אחד יכול לעשות בעצמו עם בן או בת זוג) הוא לבקש מן המשתתפים לכתוב את מה שאני אומרת בשגיאות כתיב, בכוונה! כן. שמעתם היטב. בשגיאות כתיב. אני מדברת מהר וכעבור דקה וחצי אני מבקשת מהמשתתפים לספור כמה מילים וכמה שגיאות יש בקטע שכתבו. כל אות לא נכונה היא שגיאה מבחינתי. התוצאות מפתיעות ומעוררות מחשבה: למרבה ההפתעה, אנשים הישגיים ותחרותיים מספיקים לכתוב הרבה יותר מילים על הדף אבל בהרבה פחות שגיאות. אלו שעוצרים כדי להבין את מטרתו הסמויה של התרגיל מבינים שעדיף להספיק פחות ולטעות יותר. הם עובדים על היצירתיות שלהם באופן ממשי. זהו תרגיל לא קל בכלל, כי מבחינה קוגניטיבית מעולם לא נתבקשנו לכתוב בשגיאות. זה מהפך ויצירת הפרעה אמיתית. הכול נעשה גם בזמן אמת ותחת לחץ זמן. מבחינה נוירולוגית, המוח צריך לפרק דפוסים קיימים שהשתרשו עמוק במשך שנים ואז להרכיב ולייצר במהירות דפוסים חדשים, ולהמשיך בפעולה של שמיעה, כתיבה וקבלת החלטה. זהו תרגיל אחד מני רבים שמפתח יצירתיות וגורם למוח לעבוד באמת. בסדנה אקטיבית אפשר להתנסות במגוון רחב של טכניקות ותרגילים מהסוג הזה. אחרי 20 תרגילים קוגניטיביים כאלו כבר לא חושבים באותה צורה (כל התרגילים עובדים על מנגנון דומה של יצירת "הפרעה" או פרובוקציה קוגניטיבית, אשר מסיטה אותנו בכוח מדפוסי חשיבה או התנהגות שבהם אנחנו מורגלים וגורמת לנו לבנות דפוסים חדשים בזמן אמת).
ככל שנרבה להרהר בדבר, נגלה כי רובנו פועלים באופן אוטומטי על פי מערכות חוקים קיימות – חלקן משרתות אותנו נאמנה בסדר וארגון וחלקן מהוות עול שניתן להסיר בנקל. ככל שנקפיד להטיל ספק במעשים או באמונות שאנחנו מורגלים בהם – נצליח להגיע בקלות רבה יותר ליצירתיות הקיימת בתוכנו. דוגמה נוספת מעולם השפה היא לבקש מכל אחד לכתוב את המילה "אם" בשגיאות. רוב האנשים כותבים בשלוש או ארבע שגיאות מוכרות. האפשרות להוסיף אותיות שאינן קשורות למילה ולהגיע למספר "שגיאות" כמעט אינסופי אינה נמצאת ברפרטואר המחשבה של רוב האנשים – ואין סיבה להסתפק, למשל, רק בשגיאות כתיב. אבל לא רק ענייני שפה רלוונטיים: אנחנו קובעים פגישות בשעות עגולות לפרקי זמן קבועים, עורכים ישיבות בתוך "קופסאות" משרדיות, מרצים מבלי לוותר על מצגת ומחשב ורוצים להיות כמו כולם. ובנשימה אחת אנחנו רוצים גם להשאיר חותם. אלו אחדות מהסיטואציות שבהן נדרשת יצירתיות ארגונית, אך חשוב לדבר גם על היצירתיות ה"סגולית" – הגולמית.
רבים נוטים לבלבל אנשים יצירתיים עם אמנים, אך יצירתיות אינה שמורה רק לאמנים. יצירתיות סגולית נמצאת בכל מקום: באופן שבו נבחר לנהל את יומנו, לוותר על קלישאות ומטאפורות נדושות, למצוא שימושים חדשים לדברים פשוטים וליצור הרבה מתוך אילוצים ולאו דווקא מתוך שפע. יצירתיות אמיתית אינה הולכת יד ביד עם המוכר והידוע, אלא עם החדש, הראשוני והמפתיע. בחברה המעודדת אותנו לעשות הרבה ומהר – זמן, מרחב לסקרנות, התבוננות, מחשבה שאינה ממוקדת מטרה והתנסות בלתי פוסקת הם אולי מותרות. בשפה האנגלית, עולם המוזיקה מגלה משמעות יצירתית נוספת:אנו אומרים "We play the piano", והדגש על הדגש על הפועל to play מדגיש את ההתנסות, ההשתובבות, החקרנות ולאו דווקא חשיבה של אסטרטגיית "מנצח ומנוצח" שעולה מן המילה הנרדפת לתיאור משחק באנגלית, Game. אם ניקח מעט מן התובנה הזו לחיי היום יום נלמד לייצר פתרונות רבים לבעיות נתונות. והרי לשם כך אנחנו שואפים ליצירתיות.
טכניקה שונה בתכלית שאפשר להתאמן בה יום יום היא טכניקת הבי-אסוסיצאיה, כלומר הדו-רעיוניות – חיבור מלאכותי של שני רעיונות, שני מוצרים או שני שירותים שמעולם לא חוברו זה לזה. חיבורים כאלו הם אחד התנאים המשמעותיים לחשיבה יצירתית שניתנת לאימון ופיתוח. אנחנו פשוט "לא חושבים"על זה. הטלת ספק, סקרנות פנימית פשוטה ושאלות כמו ״מה היה קורה אילו?״, או פנטזיה על מוצר פשוט שהיה מקל עלינו את החיים בזמן נתון, הם החלונות לבניית דו-רעיוניות. הדוגמאות הבאות הן אשנב לפשטות החיבור בין שני מוצרים קבלת ערך חדש.
כשפוגשים רעיונות כאלה, כולנו חושבים "כמה פשוט וכמה אחר". הדברים היצירתיים ביותר אינם נשגבים ואינם נהגים על ידי מהנדסים בלבד. הם כאן לידנו, בתוכנו. נותר לנו לחשוף אותם, להשתהות קמעה, כדי מנת שנוכל להשתאות מולם ארוכות.
תרגיל אחרון לסיום, שכולם יכולים להרהר בו כעת, נערך בסדנת מנהלים:חילקתי את המשתתפים לקבוצות של חמישה, ונתתי לכל קבוצה שעה ותקציב של מאה שקלים. ביקשתי מהם לצאת החוצה ו"לעשות כסף באופן יצירתי". בתום שעה, כל קבוצה הייתה אמורה לחזור, לשחזר את התהליך היצירתי שעברה ולהציג תוצאות. רוב הקבוצות חזרו כשבידיהן 400 שקל. אבל הייתה קבוצה שחזרה ובידה 36,000 במזומן. איך הם עשו את זה? לא אוכל לגלות כאן הכול, אבל ארמוז: הם התעלמו ממאה השקלים שקיבלו ממני, לא חשבו לקנות בזול ולמכור ביוקר (חשיבה קונבנציונאלית), אלא למכור ערך שגילו מתוך עצמם כאינדיבידואלים וכקבוצה. גילוי הערך יצר שפע הזדמנויות שלא היו תלויות בדבר והניב תוצרים שהם לא דמיינו לעצמם. היכולת לגרום לאנשים לרצות לעשות דבר ולא לעורר בהם רק תחושת חובה היא אחד הביטויים הפשוטים והיפים של היצירתיות, שכולם יכולים לאמץ.
המאמר פורסם לראשונה באתר אלכסון