מאז הכריז שר האוצר יאיר לפיד, לפני למעלה מחודש, על הקפאת המינויים למשרות דירקטורים בחברות ממשלתיות ועל פתיחת הליך לאיתור מועמדים והקמת "נבחרת דירקטורים" מקרב הציבור, הגישו מועמדותם קרוב ל-14 אלף איש. "זו היא פעילות מבורכת עם משימה כפולה – ניתוק המינוי מהשפעות מפלגתיות על ידי השרים הממנים ובחינת כשירותם של המועמדים לכהונה", אומר עו"ד פרופ' יוסף גרוס, בעל עבר של פעילות ציבורית ענפה המכהן כיו"ר איגוד הדירקטורים בישראל. "כש-14 אלף איש מגישים מועמדות לכ-500 עמדות פנויות נראה שקיים רצון רב בקרב ציבור מוכשר וטוב".
"בידי החברות הממשלתיות מופקד רכוש עצום ורב ומינוי אנשים לכהונת דירקטור ללא הכשרה מקדימה וללא כישורים מתאימים עלול לפגוע כלכלית בחברות, והבעיה אף יותר חמורה בחברות הציבוריות", אומר גרוס, "כשלי החברות, התספורות במאות מיליוני שקלים והתמוטטות חברות כבניין קלפים, כל אלה ממקדים את השאלה בדבר אחריות הדירקטורים למפולות – מה הצעדים שנקטו? האם היו עצמאים או פעלו כמריונטות של בעלי השליטה?"
"בדומה לחברות הממשלתיות, גם בחברות הציבוריות מונו דירקטורים לאור קשרים, חברויות ומחויבות וללא בחינת ההתאמה לתפקיד המסובך", אומר גרוס, "התוצאה היא חוסר פיקוח על ההנהלה, אישור עסקאות חריגות עם בעלי שליטה ומעבר לכל חלוקות דיבידנדים בכל מחיר כדי לאפשר לבעלי השליטה להחזיר את השקעתם שנרכשה במינוף מוגזם".
"אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מודעות הדירקטורים להוראות חוק החברות", אומר גרוס, המנהל האקדמי של תכנית דירקטורים ונושאי משרה בכירים בתאגידים בלהב, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב. "לדירקטור אחריות כפולה – האחת היא הפעלת שיקול דעת עצמאי. אסור לדירקטור לקבל הנחיות ממי שמינה אותו ואסור לו להיות קשור בהסכמי הצבעה. מי שפועל בניגוד לכלל מפר חובת אמונים והפרה כזו פירושה שאין ביטוח ואין שיפוי לדירקטורים בגין תביעות נגדם. האחריות השניה היא לא להפר חובת זהירות ומיומנות – משמע לא לקבל החלטה שאינה זהירה, או רשלנית", אומר גרוס. "דוגמא לכך היא התביעה נגד דירקטורים של אי. די. בי. בעסקת מעריב, בשאלה האם ההחלטה לרכוש את מעריב לא התקבלה בדרך רשלנית".
לשאלה מה תפקידה של רגולציה במקרה זה, עונה גרוס כי "לגבי חלק מהנושאים ניתן להגיש תביעה של רשות ניירות ערך בדרך של אכיפה מנהלית, אך מירב האכיפה מתבצעת על ידי בעלי מניות או דירקטורים המגישים תביעה נגזרת נגד דירקטורים אחרים ובעלי שליטה. החשש הגדול הוא לא מרגולטור אלא ממגמה של עורכי-דין רבים המחפשים ליקויים בניהול חברות– מגמה הולכת וגוברת של עורכי-דין אקטיביסטים. דירקטורים שהפרו את האחריות עלולים להיתבע וכיוון שמדובר גם בהפרת אמונים הרי אין ביטוח במקרה ויינתן פסק דין".
"דרך נוספת ננקטת על ידי הרשות לניירות ערך במקרה שלדעתה קיימת הפרת חובה", מוסיף גרוס, "במקרה כזה הרשות דורשת שהחברה תדווח לציבור כי עמדת רשות ניירות הערך היא שדירקטורים הפרו את חובתם כלפי החברה, ובעקבות דיווח שכזה מוגשות מיד מספר תביעות נגזרות".
"להכשרה נכונה תפקיד חשוב", מסכם גרוס, "יש להכיר את הוראות החוק ולהיות מודעים לכך כי השיקול היחידי הוא טובת החברה. חשוב שדירקטורים ידעו לקרוא מאזנים טוב יותר, להבין לעומק עסקאות ולהבין כיצד מתנהלות החברות. דירקטורים רבים לא מודעים לדרישות שהם יכולים להציב במקרים כמו אישור עסקאות – לא כולם יודעים למשל שלפי חוק החברות לדירקטור יש אפשרות לבקש יעוץ חיצוני, כמו בשאלות משפטיות וחשבונאיות שהוא לא מספיק בקי בהן. למי שאולי היום מתביישים להודות שאינם מבינים תחומים מסוימים, בין אם זה חשבונאות או תחום אחר, יש גם צורך להקנות ידע מתאים בתחומים הקשורים".
מאמר זה פורסם לראשונה בדה מרקר